אני והגמל שלי
משפרשתי מעבודתי בספריה אני מתפנה לענייני הרוח: מפרגנת לעצמי להתפנק בעיסוקים שיעשו לי טוב על הנשמה. וכאשה- מה מתאים יותר מרכישה של חפץ או דבר מה שיגרום לי לתחושת התחדשות ושינוי.
חשבתי והתלבטתי ובאופן הטבעי ביותר החלטתי לקנות… גמל. (וזאת לא טעות!)
“ולמה לא עוד חולצה חדשה או נעליים חדשות או סתם צמיד נוסף?”, התפלא שוב יעקב בפעם המי יודע כמה במשך עשרות שנות נישואינו . מבלי משים הצליח בשאלתו להדגיש מחדש את ההבדל בין דרכי החשיבה שלנו. מתי יצליח סוף סוף להשתחרר מהמרובעות המעשית שלו?
“יש לי סיבות רבות”, השיבותי בסובלנות, “הראשונה שבהן היא : כי כך החלטתי !” להלן אמנה את הסיבות המשניות האחרות. (ברוח הדברים שאני אומרת לילדיי: “סיבה יש אחת בלבד וכל השאר הם תירוצים…”).
שנית, הוא נאמן
שלישית, הוא צנוע
רביעית, הוא בעל כושר סבל
חמישית, הוא לא יתווכח אתי על יעדי הרכיבה
שישית, הוא בעל כושר עבירות גבוה (בבוץ, בחול, במים ועל סלעים, ממש כמו 4X4)
שביעית, הוא יפלוט כמות פסולת כמעט בלתי נראית
שמינית, הוא חסון ואינו רגיש לשינויי מזג האוויר
תשיעית, הוא יסתפק בתנאי אש”ל צנועים
ועשירית - לא חשוב….
החלטתי ועשיתי: נכנסתי לסוכנות המכירה, בחרתי והזמנתי. כעבור שבוע ניצב בפני במלוא הדרו הצנוע.
עליתי על גבו, טפיחה קלה למפתח, ויצאנו לדרך. לא התאכזבתי !
ברוכבי עליו אל מטע האבוקדו המרוחק שלנו התברר לי שהוא קל רגליים ואינו מכאיב לישבני. הוא מרחף על פני דרכי שדה משובשות ומחורצות, גם במהירויות רכיבה אשר הטרקטור הישן שלנו יכול היה רק לחלום עליהן.
בימי החורף התברר שאין הוא רגיש לרטיבות, ומעיל הפלסטיק שלו חסין בפני חלודה.
אחת לשבוע אני ממלאת את כריסו בנוזלים (לא פחות מ-33 ליטרים) ואז לא שומעים ממנו עד הפעם הבאה.
הבטחתי לו ולעצמי שאם ימשיך לעמוד בציפיותיי , נצא יחד לטיולים ולפגישות מחזור (שלו, כמובן) בסופי שבוע.
…וגם שם חיבה נתתי לו: “הגמל שלי”. בכך צירפתי אותו רשמית למסגרת המשפחתית. זה שמו בישראל והוא רשום כך בכל מסמכי הרישוי שלו.
צבעו אדום, כמובן (איך אפשר אחרת?)
כאן אפשר לראות את הגמל ואותי יוצאים לדרך.
הפרופיל של “הגמל שלי”: רכב שטח אוטומטי 4X4 דגם RANGER 500. תוצרת POLARIS , ארה”ב.
בני משפחה וידידים קרובים (מכורים בלבד!) מוזמנים לסיבוב היכרות.
שבת, 28 במרץ 2009 בשעה 11:21
מקסים כתבת.
למה בעצם קראת לו גמל?
ראשון, 29 במרץ 2009 בשעה 7:25
הי הדס
איך אפשר לקרוא לו אחרת לאור כל התכונות שציינתי?
ראשון, 29 במרץ 2009 בשעה 3:31
תהני מהגמל שלך.לא לשכוח לקחת אותי לסיבוב.
שני, 30 במרץ 2009 בשעה 5:31
פנינה שלום,
כתיבתך נהדרת, מסקרנת ומוגשת באופן צורני נאה.
ממש רק בשורות האחרונות השתכנעתי שאולי אין מדובר בגמל של ממש. חילקת את המידע ביד קפוצה ובהדרגה, דרך שגרמה לי לחשוב כי אכן מדובר בגמל של ממש.
קראתי כל פוסטייך והמה מלבבים ומוגשים בחן וטעם על/בתוך הבומצית.
אגב הקאולו הנוסף שקראתי: המכשפה מפורטובלו.
בברכה
אריאל
שני, 30 במרץ 2009 בשעה 3:23
פנינה, מקסים!
אנא כתבי עוד.
ועוד משהו: זה הגמל השלישי שאני פוגשת לאחרונה.
ראו:
דמעות של גמל - ששכחתי את שם הגמל
והיום איננו כלה - הגמל הגברי קאראנאק
ויש גם הגמל מהסיפור של חדוה - סיפור שיש להעלותו על הכתב בבלוג ספרני מיוחד.
שני, 30 במרץ 2009 בשעה 5:09
תודה, סימה
לא מכירה את הגמל של חדוה
פנינה
שלישי, 31 במרץ 2009 בשעה 11:36
היי פנינה,
בלבלת אותי לחלוטין.
חצי פוסט הייתי המומה, וחשבתי-מה קרה לפנינה-
דמיינתי אותך רכובה על גמל.
טוב שקראתי את הפוסט עד הסוף.
להתראות,
אילנה.
שלישי, 31 במרץ 2009 בשעה 4:12
פנינה, תתחדשי!
אז יש לך איך להגיע לכנס:
http://www.notes.co.il/yigal/54562.asp
בשורות הראשונות התחלתי לחשוד שבאמת קנית לך גמל
תכתבי יותר!
חג שמח
ירדנה
רביעי, 01 באפריל 2009 בשעה 7:44
תודה, ירדנה
וכל הכבוד ליוזמי הכנס
חג שמח
פנינה
ראשון, 05 באפריל 2009 בשעה 7:30
חבירות,
לבקשתה של סימה (סיפור עם סוף עצוב),
הסיפור הוא על הגמל של בני ששמו היה סבח. הגמל הזה אימץ את בני. הם מצאו זה את זה במרחבי הנגב. הגמל הצעיר שוטט לבדו במדבר וכך ככל הנראה גם בני. לאחר שלא נמצאו בעליו של הגמל (שהיו אולי מבריחים ממצרים), בני אימץ אותו כחוק, כולל חיסונים ורישום וטרנרי. בני, סבח ודנה (הכלבה הנאמנה) יצאו יחד לטיולים והיו מאד קשורים.
כשבני נסע לפסטיבל בין-לאומי לגמלים שנערך בהודו, הושאר הגמל לטיפולם של חברים בחאן שחרות. בפסטיבל, בני וחברתו קנו לסבח קישוטים שונים לצוארו, פעמונים ואוכף צמר מיוחד. בני נעדר כחודשיים מהארץ. ביום שובו לארץ, כשהיה בביתנו בקיבוץ, צלצלו אליו החברים והודיעו לו על מותו של סבח. הם יצאו איתו לטיול, כי זה מה שעושים עם גמלים במדבר- ובחניית הלילה שכחו להוריד ממנו את המשא. סבח ניסה להשתחרר…אחסוך מכן את הפרטים הקשים. הגמל פשוט מת.
לא רציתי לצער אתכן, אבל זה הסיפור. החיים ממשיכים. בני וחברתו מטפלים במסירות בגמלים אחרים בחאן שחרות.
הגמל של פנינה הרבה יותר ידידותי לאנשים בציוויליזציה של הגליל.
להתראות וחג שמח לכולן,
חדוה
שני, 06 באפריל 2009 בשעה 4:30
תודה, חדוה
סיפור יפה עם סוף עצוב עצוב
מוזמנת לסיבוב על הגמל שלי
פנינה