מתחילה מחדש

חשבתי שלא אכתוב בעניין ספריות מתוך כוונה להתנתק מעיסוקי הקודם כמנהלת הספריה ולפתוח דף חדש וכיוונים חדשים. ולכן כותבת כאחת המנויות בספריה בה אני מנויה.

בכל שנותי כספרנית וכמנהלת היקפדתי על הסדר, בספריה ובסניפיה, על פי הכללים המקובלים כדי שניתן יהיה לאתר את הספרים לכשנידרש לכך. כעת, בעיניה של משתמשת אני חושבת שהסדר הוא לספרניות ולא למשתמשים. כשאני מגיעה לספריה אני נהנית לנבור ולחטט בעגלות עליהן מונחים הספרים הממתינים להחזרתם למדפים. אני מוקסמת מה”חפירה”  בארגזי הספרים החדשים שהגיעו והם ממתינים לרישומם בקטלוג הספריה, סימונם, עטיפתם ועוד…ולא מגיעה כלל אל המדפים המסודרים.

אגב, מי צריך את הניילון הזה העוטף את הספרים?  תנו לנו, הקוראים, לחוש את הספר במגע ישיר. גם כך, חלק מהספרים לא יושאלו כלל בעתיד או יושאלו למספר קטן של קוראים וכעבור שנים ספורות יוצאו ממלאי הספריה.  (המעטה בעטיפות הפלסטיק טובה גם לשימור הסביבה שלנו).

הספריה שאני מנויה בה נמצאת במתחם בית ספר המוקף בגדר והדרך היחידה להגיע אל הספריה היא דרך השומר הניצב נאמנה בשער בית הספר !   עד כאן - ניחא. זו המציאות שלנו. אך אבוי, אין מקום חנייה. תוך שנים ספורות גדל לאין שעור מספר המורים ועובדי בית הספר (כולל הספרניות) המגיעים במכוניותיהם וממלאים עד אפס מקום את כל מקומות החנייה במגרשים שהולכים ומתרחבים משנה לשנה.  כך, כשאני מגיעה אל הספריה, אני מנצלת את מעמדי הקודם בה, ומבקשת מחברותי לפתוח עבורי את השער ולהרשות לי להחנות את רכבי בתוך מתחם בית הספר בסמוך לספריה. אולי פתיחתה של הספריה בשעות אחה”צ והערב ובימי שישי תפתור חלקית בעיה זו.

השבוע נסעתי ברכבת לבקר את בתי הדס מטס שאספה אותי מתחנת “ההגנה” בתל אביב.  עולה במדרגות אל המפלס העליון ולעיני נפרשת תחנה לא ממש יפה ונעימה. קיוסק קטן ודי עלוב עם מבחר מינימלי של שטויות ובייגלה.  אך את החלל המרכזי של אולם התחנה ממלא דוכן גדול של ספרים : 3 ב- 100. אני הולכת סביב סביב, נוגעת, הופכת  ומגלה ספרים מסוגים שונים: ספרי מתח, רומנים, מסעות וטיולים, הגות, בישול ואפיה, ספרי ילדים, תשבצים ועוד ועוד. הספרים יפים ומזמינים ודי חדשים. ביניהם מצאתי ספר שאני קוראת בימים אלו : “על דעת עצמו”  שיצא בשנת 2008 ואותו התחייבתי להשיב לספריה תוך זמן קצר מאוד בגלל רשימת הממתינים לו.  מסתכלת סביבי ורואה אנשים צעירים ומבוגרים הופכים בספרים, קוראים את התקצירים בגב הספר ובתוכו ו…קונים! יורדים אל הרציף, ומתחילים לקרוא עוד בטרם הגיעה הרכבת.  רציתי לשאול את הקונים מדוע אתם קונים? למה שלא תשאלו בספריה?  אך השאלה בהחלט מיותרת!

אז מי צריך ספריות?  צריך גם צריך!   אולי לא 3 ב- 100- (כי זה קיים בתחנות הרכבת, בתחנות דלק , בחנויות הספרים עצמן, בסופרמרקטים ועוד)  אך כיוונים חדשים תוך הדגשת המקצוענות והתמקדות בצרכי המשתמשים - כן!

היום אני נוסעת להונגריה למסע שרשים אותו הזכרתי בפוסט הקודם שלי.  לוקחת אתי גם את הספר: “מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים”. כמו תמיד, לוקחת לטיולי 2-3 ספרים ולא מספיקה לפתוח אותם. אני פשוט הולכת והולכת והולכת כדי להספיק עוד ועוד ועוד ובסוף היום נופלת שדודה על המיטה ונ ר ד מ ת.

  בכנס ,סַפְרַנוֹ-סְפֵירַה - הכנס הראשון בישראל לבלוגרים-ספרנים, שיתקיים ביום שישי השבוע, לא אוכל להשתתף בגלל לוח האירועים שלי, אך מצפה לפגוש את תגובותיכם לכשאשוב. 

בסוף החודש הקודם ציינתי, קבל עם וספרנים וראש המועצה, את סיומה של תקופת עבודתי בספריה האזורית מטה אשר. את הדברים שנאמרו בכנס ואת המצגת שסימה הכינה ניתן לראות כאן. 

ההפתעה לא אחרה להגיע בצורת דוא”ל אלי מיהודה שביט, ראש המועצה שלי.

“…מאד הפריע לי שבכל הטקס לא שמעתי ולו גם מילה תודה אחת למועצה האיזורית ולמחלקת החינוך…וחשבתי שרק נכון לאזכר את הגורמים שבלעדיהם אין זכות קיום אפילו לספריה“ 

עמיתי הספרנים: מה דעתכם?

תודה לו?  תודה לא!

ואני חשבתי :

• שהספריה היא חלק בלתי נפרד מהמועצה.
• שהצלחת הספריה היא הצלחת המועצה.
• שהצלחת הספריה היא מנוף להרמת קרנה של המועצה בקרב הקהילה.
• שקיומה של הספריה ברשות הוא על פי חוק .
• שלא יתכן שקיומה ותקצובה של הספריה יהיו תלויים ברצונם הטוב של מקבלי ההחלטות ברשות.

חומר למחשבה…

בעוד ימים ספורים אני עומדת לפרוש מעבודתי בספריה האזורית מטה אשר. בינתיים אני לומדת

בקורס ארכיון ויזואלי בנהריה . כך אוכל בזמני הפנוי לתרום לפרויקט “אלבום התמונות המשפחתי של מטה אשר.   והנה תמונה