מתחילה מחדש

חשבתי שלא אכתוב בעניין ספריות מתוך כוונה להתנתק מעיסוקי הקודם כמנהלת הספריה ולפתוח דף חדש וכיוונים חדשים. ולכן כותבת כאחת המנויות בספריה בה אני מנויה.

בכל שנותי כספרנית וכמנהלת היקפדתי על הסדר, בספריה ובסניפיה, על פי הכללים המקובלים כדי שניתן יהיה לאתר את הספרים לכשנידרש לכך. כעת, בעיניה של משתמשת אני חושבת שהסדר הוא לספרניות ולא למשתמשים. כשאני מגיעה לספריה אני נהנית לנבור ולחטט בעגלות עליהן מונחים הספרים הממתינים להחזרתם למדפים. אני מוקסמת מה”חפירה”  בארגזי הספרים החדשים שהגיעו והם ממתינים לרישומם בקטלוג הספריה, סימונם, עטיפתם ועוד…ולא מגיעה כלל אל המדפים המסודרים.

אגב, מי צריך את הניילון הזה העוטף את הספרים?  תנו לנו, הקוראים, לחוש את הספר במגע ישיר. גם כך, חלק מהספרים לא יושאלו כלל בעתיד או יושאלו למספר קטן של קוראים וכעבור שנים ספורות יוצאו ממלאי הספריה.  (המעטה בעטיפות הפלסטיק טובה גם לשימור הסביבה שלנו).

הספריה שאני מנויה בה נמצאת במתחם בית ספר המוקף בגדר והדרך היחידה להגיע אל הספריה היא דרך השומר הניצב נאמנה בשער בית הספר !   עד כאן - ניחא. זו המציאות שלנו. אך אבוי, אין מקום חנייה. תוך שנים ספורות גדל לאין שעור מספר המורים ועובדי בית הספר (כולל הספרניות) המגיעים במכוניותיהם וממלאים עד אפס מקום את כל מקומות החנייה במגרשים שהולכים ומתרחבים משנה לשנה.  כך, כשאני מגיעה אל הספריה, אני מנצלת את מעמדי הקודם בה, ומבקשת מחברותי לפתוח עבורי את השער ולהרשות לי להחנות את רכבי בתוך מתחם בית הספר בסמוך לספריה. אולי פתיחתה של הספריה בשעות אחה”צ והערב ובימי שישי תפתור חלקית בעיה זו.

השבוע נסעתי ברכבת לבקר את בתי הדס מטס שאספה אותי מתחנת “ההגנה” בתל אביב.  עולה במדרגות אל המפלס העליון ולעיני נפרשת תחנה לא ממש יפה ונעימה. קיוסק קטן ודי עלוב עם מבחר מינימלי של שטויות ובייגלה.  אך את החלל המרכזי של אולם התחנה ממלא דוכן גדול של ספרים : 3 ב- 100. אני הולכת סביב סביב, נוגעת, הופכת  ומגלה ספרים מסוגים שונים: ספרי מתח, רומנים, מסעות וטיולים, הגות, בישול ואפיה, ספרי ילדים, תשבצים ועוד ועוד. הספרים יפים ומזמינים ודי חדשים. ביניהם מצאתי ספר שאני קוראת בימים אלו : “על דעת עצמו”  שיצא בשנת 2008 ואותו התחייבתי להשיב לספריה תוך זמן קצר מאוד בגלל רשימת הממתינים לו.  מסתכלת סביבי ורואה אנשים צעירים ומבוגרים הופכים בספרים, קוראים את התקצירים בגב הספר ובתוכו ו…קונים! יורדים אל הרציף, ומתחילים לקרוא עוד בטרם הגיעה הרכבת.  רציתי לשאול את הקונים מדוע אתם קונים? למה שלא תשאלו בספריה?  אך השאלה בהחלט מיותרת!

אז מי צריך ספריות?  צריך גם צריך!   אולי לא 3 ב- 100- (כי זה קיים בתחנות הרכבת, בתחנות דלק , בחנויות הספרים עצמן, בסופרמרקטים ועוד)  אך כיוונים חדשים תוך הדגשת המקצוענות והתמקדות בצרכי המשתמשים - כן!

היום אני נוסעת להונגריה למסע שרשים אותו הזכרתי בפוסט הקודם שלי.  לוקחת אתי גם את הספר: “מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים”. כמו תמיד, לוקחת לטיולי 2-3 ספרים ולא מספיקה לפתוח אותם. אני פשוט הולכת והולכת והולכת כדי להספיק עוד ועוד ועוד ובסוף היום נופלת שדודה על המיטה ונ ר ד מ ת.

  בכנס ,סַפְרַנוֹ-סְפֵירַה - הכנס הראשון בישראל לבלוגרים-ספרנים, שיתקיים ביום שישי השבוע, לא אוכל להשתתף בגלל לוח האירועים שלי, אך מצפה לפגוש את תגובותיכם לכשאשוב. 

אני חשה בצירופי מקרים שאורבים לי ברשת. 

 הקריאה היא מעשה  אינטימי ביני לבין עצמי ואיך זה  שמישהו, מאי שם, עוקב אחרי ודוחף לי ספר מסוים ומחבר אותי בקשרים שונים ומשונים.

זה כחדשיים מונח על השידה ליד מיטתי ספרו של חיים סבתו: בואי הרוח ורק כעת התפניתי אליו אחרי שסיימתי את הכחול מאת מרי מקאלם. (את חוויית הקריאה ביטאתי כאן)

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהמחבר, חיים סבתו, שהוא יליד מצריים, המספר את חוויותיו כנער במעברה בירושלים, מספר בעצם את סיפורו של פרקש שהוא יליד הונגריה.

אמרתי לעצמי: מעניין? בעוד כשבועיים אני אמורה לנסוע ל”טיול שרשים” בהונגריה אשר יכלול גם את מחוז היידו.  בעודי קוראת אודות פרקש, מתברר לי שאותו פרקש בסיפור הוא יליד מחוז היידו (מהעיר היידובסרמן) וכנער נשלח לעבוד כשוליה במאפיה בעיר ביהרנג’יבאיום. (דוברי ההונגרית יהגו זאת מבלי לשבור את השיניים).

בינתיים ,ממשיכה לקרא  ומתכתבת עם לביא מסימניה אחרי שקרא את הפוסט האחרון שכתבתי : יולישקה שלי. כתגובה לפוסט שלי הוא  שולח אלי את היומן של סבתא שלו, שגם היא( !) ילידת הונגריה ממחוז היידו.

פשוט מאוד, לא כן? ובכל זאת….האם מישהו מוכן להסביר מה קורה כאן?