בבית - ברגשות מעורבים
ראשון,21 ביוני, 2009חזרתי מהונגריה וסיימתי לקרא את ספרה המרגש של עליזה הרט: שהכל יהיה מסודר. מה הקשר?
אז זהו שבעיני יש קשר .
בספר הנ”ל, הנכדה אלישבע נוסעת לקלן שבגרמניה, למסע שרשים, כדי להתחקות על תולדות משפחתה שנספתה בשואה.
ואני, זו הפעם השלישית, נוסעת למסע שרשים במחוז הולדתם של הורי ז”ל. לראשונה נסעתי לשם עם הורי לפני כעשרים שנים. חזרתי לשם שנית לפני שנתיים ושוב חזרתי, והפעם עם אחותי ארנה.
מה גורם לי לשוב לשם עוד ועוד? אולי געגועי להורי שאינם עוד?
שם, בדומראד שבמזרח הונגריה, הכפר בו נולדו ובגרו שני הורי, הרגשתי שאני בביית. הרגשות מעורבים ומעורפלים כלשהו, לאור העובדה שההונגרים שיתפו פעולה עם הנאצים ומסרו לידיהם את בני משפחתי.
השפה המובנת, המילים המתנגנות, טעמם וריחם של המאכלים הכל כך מוכרים מעוררים בי גלים צובטים של געגוע.
העזתי והתקרבתי אל שתי נשים, שגילן כגיל הורי, פחות או יותר, ואף הצלחתי להציג עצמי בפניהן בהונגרית! מה רבה היתה שמחתן (ושימחתי גם) כשהתברר ששתיהן למדו בבית הספר עם אחותו הצעירה של אבא שלי. מכאן אני הפכתי להיות המרואיינת והן שאלו על שאר בני המשפחה והזכירו באהבה את וילי, הדוד שלי (היחיד שנותר והוא חי בקצרין). כנראה שלא סתם אהבה. על פי מאור פניהן הבנתי שהוא היה נער נערץ בעיניהן. כדבריהן: “ללמוד לא אהב אבל….” . כך שמעתי מהן על היהודים שהיו כאן ו”נלקחו לשם” , על בית הכנסת שהיום משמש כספריה, על הווי החיים בכפר בו חיו ולמדו יחד באותו בית ספר יהודים ולא יהודים ועוד ועוד. עוד אנו מדברות, הצטרף אלינו Szanto Laszlo ,בן כיתתן, ששמח להוסיף משלו ואף הסכים לערוך לנו סיור קצר בכפר, בו הראה לנו את הצריפון בו גרה משפחת אבי עד לגירושה למחנות. מפיו אני יודעת שהמשפחה הייתה ענייה וסבתי פירנסה את ילדיה בקושי רב. מפיו גם למדתי לדעת שחלק מיהודי הכפר עסקו במסחר ולכן בתיהם היו בקרנות הרחובות.
נזכרתי במפית שקיבלתי מיולישקה. נכנסתי לחנות הסמוכה, וקניתי לי מפית רקומה (יד שנייה). ובמוחי מנקרת סקרנות מטרידה מה הסיפור שלה… 
.